Search

The anti-regime uprising movement, the so-called Arab Spring, which began in December 2010 in Tunisia and quickly spread to the entire Arab World, has had a transformative impact on the current regional order. In Israel, the Arab Spring movement has been perceived as a threat to national security rather than as an opportunity. Many studies have argued that Israel's perception of the Arab Spring movement as a threat to its national security stems from the transformation in the regional distribution of power and the increased insecurity in the regional environment. As an alternative to these arguments, it will be argued in this study that Israel's response to the Arab spring movement from the point of national security is due to Israel's identity. In this study, Israel’s response to the Arab Spring will be discussed in three sections. The first section will examine the Israeli identity formation in relation to the Arab states in the pre-Arab Spring period. The following section will focus on the main political developments affecting Israeli-Arab relations before and during the Arab Spring. The final section before the conclusion will reveal to what extent political developments during the Arab Spring have constituted the Israeli security concerns., 2010 жылы желтоқсанда Тунисте басталып, бүкіл араб әлеміне тараған «араб көктемі» деп аталатын режимге қарсы көтеріліс аймақтық тәртіпті трансформациялық тұрғыдан өзгертті. Израильде «араб көктемі» көтерілісі мүмкіндік ретінде емес, ұлттық қауіпсіздікке қатер ретінде қабылданады. Көптеген зерттеулер Израильдің «Араб көктемі» көтерілісін өзінің ұлттық қауіпсіздігіне қатер ретінде қабылдауы күштің аймақтық бөлінуіндегі өзгерістер мен аймақтық ортадағы қауіпсіздіктің күшеюінен туындайтынын алға тартты. Бұл аргументтерге балама ретінде осы зерттеуде Израильдің араб көктемі көтерілісін ұлттық қауіпсіздік тұрғысынан бағалауы Израильдің мемлекеттік бірегейлігіне байланысты екені талқыланатын болады. Бұл зерттеуде Израильдің араб көктеміне реакциясы үш бөлім аясында талқыланады. Бірінші бөлімде араб көктеміне дейінгі кезеңде араб мемлекеттеріне қатысты Израиль бірегейлігінің қалыптасуы қарастырылады. Келесі бөлімде араб көктеміне дейін және кезінде Израиль-араб қарым-қатынастарына әсер ететін негізгі саяси оқиғаларға назар аударылады. Қорытындыға дейінгі соңғы бөлім араб көктемі кезіндегі саяси оқиғалардың Израильдің қауіпсіздік мәселелерін қаншалықты алаңдатқанын көрсетеді., Восстание против режима, так называемая «арабская весн», начавшаяся в декабре 2010 года в Тунисе и быстро распространившаяся на весь арабский мир, оказало преобразующее воздействие на нынешний региональный порядок. В Израиле движение арабской весны воспринимается как угроза национальной безопасности, а не как возможность. Многие исследования утверждают, что восприятие Израилем движения «арабской весны» как угрозы своей национальной безопасности проистекает из трансформации регионального распределения власти и повышенной небезопасности в региональной среде. В качестве альтернативы этим аргументам в этом исследовании будет утверждаться, что реакция Израиля на движение арабской весны с точки зрения национальной безопасности обусловлена государственной идентичностью Израиля. В этом исследовании реакция Израиля на «арабскую весну» будет обсуждаться в трех разделах. В первом разделе исследуется формирование израильской идентичности по отношению к арабским государствам в период до арабской весны. Следующий раздел будет посвящен основным политическим событиям, влияющим на израильско-арабские отношения до и во время «арабской весны». Последний раздел перед заключением покажет, в какой степени политические события во время «арабской весны» вызвали озабоченность Израиля по поводу безопасности., Международные отношения и Регионоведение, Выпуск 4 (46) 2021

Cet ouvrage essaie de présenter au lecteur français quelques questionnements sur la poésie israélienne, ainsi la complexité de la périodisation, l’équilibre entre le narratif national et le personnel, les mythes bibliques ou l’identité israélienne renouvelée par le multiculturalisme de la société. On traite également des liens entre l’amour et le divin, et des structures poétiques européennes dans leurs versions hébraïques. Chacun de ces chapitres est illustré par des textes poétiques en hébreu traduits en français qui démontrent respectivement ces problématiques. This book tries to present to the French reader some questions about Israeli poetry, such as the complexity of periodization, the balance between the national narrative and the personal problems, biblical myths as well as the Israeli identity renewed by the multiculturalism of society. We also discuss the links between love and the divine, and European poetic structures in their Hebrew versions. Each of these chapters is illustrated by poetic texts in Hebrew translated into French that illustrate these issues respectively.

Cet ouvrage essaie de présenter au lecteur français quelques questionnements sur la poésie israélienne, ainsi la complexité de la périodisation, l’équilibre entre le narratif national et le personnel, les mythes bibliques ou l’identité israélienne renouvelée par le multiculturalisme de la société. On traite également des liens entre l’amour et le divin, et des structures poétiques européennes dans leurs versions hébraïques. Chacun de ces chapitres est illustré par des textes poétiques en hébreu traduits en français qui démontrent respectivement ces problématiques. This book tries to present to the French reader some questions about Israeli poetry, such as the complexity of periodization, the balance between the national narrative and the personal problems, biblical myths as well as the Israeli identity renewed by the multiculturalism of society. We also discuss the links between love and the divine, and European poetic structures in their Hebrew versions. Each of these chapters is illustrated by poetic texts in Hebrew translated into French that illustrate these issues respectively. תקציר: האם ניתן לראות בשנת 1948, שנת ההקמה של מדינת ישראל, תאריך מפתח בהיסטוריוגראפיה של הספרות העברית המודרנית? נראה, שזו תפישה פשטנית ומטעה. לעומת זאת, ניתן בהחלט לזהות שתי תקופות מרכזיות ושני מרכזים גאוגרפיים שונים בעידן המודרני : ספרות התחיה המתחילה באירופה לקראת סוף המאה ה-19 והספרות בת זמננו המתפתחת בעיקר בפלשתינה מראשית שנות 30 של המאה העשרים לערך. במה שנוגע לשירה, ניתן בהחלט לראות במעבר, שהתרחש בפלשתינה, מההטעמה האשכנזית לזו הספרדית נקודת ציון חשובה בשאלת התארוך.

C’est ainsi que ce voyage littéraire dans le temps et dans l’espace se termine. Pourquoi dans le temps ? D’une part, nous avons établi un critère d’ordre linguistique et prosodique qui nous aide à voir plus clairement le passage de la poésie hébraïque moderne, celle de la renaissance, vers la poésie contemporaine et ceci indépendamment des contextes historiques et politiques variés (chapitre i). D’autre part, tout au long de l’ouvrage, nous avons constaté que le « va‑et‑vient » entre le passé...

La quête incessante d’une identité, personnelle et collective, ainsi que l’histoire unique de l’hébreu, mène la littérature hébraïque contemporaine à un dialogue constant avec son passé par le biais de la langue. Pour des raisons culturelles et historiques, les mythes bibliques restent une référence incontournable, tant pour les religieux que pour les laïcs, d’autant plus que l’écrivain hébréophone rencontre la Bible, même à son corps défendant, dans le matériau linguistique d’origine dont il se sert pour élaborer son œuvre. Ainsi, l’étude de la littérature hébraïque moderne montre que celle‑ci a établi un véritable dialogue avec la Bible, par le biais d’allusions textuelles et d’utilisation de motifs bibliques devenus des repères culturels. Une place particulière est consacrée à la « Ligature d’Isaac ». The incessant quest for a personal and collective identity, as well as the unique history of Hebrew, leads contemporary Hebrew literature to a constant dialogue with its past through language. But, for cultural and historical reasons, biblical myths remain an essential reference, both for religious and laity, especially since the Hebrew‑speaking writer meets the Bible, even in its own right, in the linguistic material of the Bible origin which he uses to elaborate his work. Thus, the study of modern Hebrew literature shows that it has established a true dialogue with the Bible, through textual allusions and use of biblical motifs that have become cultural landmarks. Special attention is given to the “Binding of Isaac”. תקציר: ההסטוריה הייחודית של השפה העברית, כמו גם החיפוש התמידי אחר הזהות הקולקטיבית והאישית גם יחד, גורם לקיומו של שיח מתמיד בספרות בת-זמננו עם העבר, שיח המתנהל באמצעות הלשון. משום כך הדיאלוג עם התנ"ך הוא בבחינת הבלתי נמנע. המשורר (והמספר) העברי, ויהא דתי או חילוני, פוגש בחומרים תנ כיים בהליכי העיבוד של חומר הגלם ליצירתו, הלוא הוא הלשון העברית על רכיביה. השיח נוצר באמצעות רמיזות טקסטואליות, מוטיבים מקראיים ועיבודים מחודשים של מיתוסים קדומים. מקום מיוחד ניתן בפרק זה למיתוס העקדה.

Peut‑on choisir l’année 1948, celle de la création de l’État d’Israël, comme un point de repère pour une étude de l’histoire de la littérature hébraïque moderne ? C’est une vision un peu réductrice ; par contre, on peut accepter le fait que cette littérature se dessine autour de deux périodes majeures et deux centres de création : celle de la renaissance hébraïque qui débute en Europe à la fin du xixe siècle et celle de la période contemporaine, à partir des années 1930 du xxe siècle dont le centre est la Palestine devenue Israël, qui nous mène jusqu’à nos jours. En ce qui concerne la poésie, le passage à l’accent sépharade en Palestine peut nous servir de point de repère. Can one choose the year 1948, the creation of the State of Israel, as a landmark for a study of the history of modern Hebrew literature? It’s a little reductive vision; on the other hand, we can accept the fact that this literature is drawn around two major periods and two centers of creation: that of the Hebrew Renaissance which begins in Europe at the end of the nineteenth century and that of the contemporary period, beginning about 1930, whose center is Palestine became Israel, which leads us to our days. Dealing with poetry, the prosodical passage from Askhenazi accent to Sephardic one in Palestine might serve as a marking point. האם ניתן לראות בשנת 1948, שנת ההקמה של מדינת ישראל, תאריך מפתח בהיסטוריוגראפיה של הספרות העברית המודרנית? נראה, שזו תפישה פשטנית ומטעה. לעומת זאת, ניתן בהחלט לזהות שתי תקופות מרכזיות ושני מרכזים גאוגרפיים שונים בעידן המודרני : ספרות התחיה המתחילה באירופה לקראת סוף המאה ה-19 והספרות בת זמננו המתפתחת בעיקר בפלשתינה מראשית שנות 30 של המאה העשרים לערך. במה שנוגע לשירה, ניתן בהחלט לראות במעבר, שהתרחש בפלשתינה, מההטעמה האשכנזית לזו הספרדית נקודת ציון חשובה בשאלת התארוך.

En guise de conclusion de cet ouvrage, il nous semble intéressant de consacrer une étude plus approfondie à Yehuda Amichaï, ce chantre de l’amour et de la paix à caractère universel, sans doute le poète de langue hébraïque le plus traduit dans le monde. Dans sa thématique tout comme dans sa langue, c’est lui qui illustre le mieux le renouvellement de la poésie israélienne tout en gardant ses liens si étroits avec le passé. As a conclusion to this book, it seems interesting to devote a more in‑depth study to Yehuda Amichaï, the champion of universal love and peace, probably the most widely translated Hebrew‑language poet in the world. In his theme as in his language, it is he who best illustrates the renewal of Israeli poetry while keeping its ties so close to the past. תקציר: כמעין סיכום לספר נראה לנו מעניין וראוי להקדיש פרק מיוחד לשירתו של יהודה עמיחי, הידוע בעולם כולו כמשורר האהבה והשלום. אין ספק, עמיחי הוא המתורגם ביותר בין המשוררים המודרניים. הן בנושאי שירתו והן בלשונו הוא המאפיין ביותר את השירה הישראלית לסוגיה ולגווניה ומיטיב לשמר את זיקותיה אל עברה הרב שכבתי.

L’histoire a fait que les poètes israéliens sont issus, directement ou par leurs familles, de différentes vagues d’immigration ; ils ressentent une double appartenance, parfois douloureuse, à deux patries, à deux langues et surtout à deux cultures. Parmi eux, la communauté juive d’Irak se distingue dans ce cadre par son dynamisme et par son apport incontournable aux études arabes et même à la littérature arabe. Parmi eux, on s’intéressera en particulier à Ronny Someck qui, né à Bagdad, intègre dans son écriture poétique l’israélien, l’universel et l’oriental à la fois. History has made that Israeli poets come, directly or through their families, from different waves of immigration; they feel a double belonging, sometimes painful, to two homelands, to two languages and especially to two cultures. For example, the Jewish community of Iraq is distinguished in this context by its dynamism and its essential contribution to Arab studies and even to Arabic literature. Among them, one will be interested in particular to Ronny Someck who, born in Baghdad, integrates in his poetic writing the Israeli, the universal and the oriental at the same time. תקציר: חלק גדול מן המשוררים הישראלים או משפחותיהם הגיעו לישראל מן התפוצות, האירופאיות או המזרחיות. כמהגרים או כבני מהגרים ניתן להגדיר את התחושה, המכאיבה לעיתים, של כפל השתייכויות, לשתי לשונות ובמיוחד לשתי תרבויות, כמרכיב מהותי בזהותם. דוגמה אופיינית היא יהודי עירק שתרמו רבות לחקר השפה והספרות הערבית מצד אחד ולספרות העברית מצד שני. ביניהם, מעניין במיוחד הוא המשורר רוני סומק הנותן ביטוי ביצירתו לישראליות, אוניברסליות ומזרחיות בעת ובעונה אחת.

La question de la traduction poétique est l’objet d’études et de débats depuis longtemps ; la traduction est encore plus difficile dans la poésie hébraïque, qui intègre son passé multiculturel comme le texte biblique. Cette présence de la Bible dans des contextes poétiques divers constitue un facteur majeur dans le processus de lecture. On en voit ci les difficultés par l’étude de traductions de Dan Pagis. The question of poetic translation has long been the subject of study and debate; translation is even more difficult in Hebrew poetry, which integrates its multicultural past as the biblical text. This presence of the Bible in various poetic contexts is a major factor in the reading process. We see here the difficulties by studying translations of Dan Pagis. תרגום שירה הוא מאז ומעולם נושא מאד רווח ומורכב במחקר ושאלת תרגום השירה העברית מורכבת עוד יותר, מאחר ולשונה נוגעת דרך קבע בחומרים מן העבר ובמיוחד בטקסטים המקראיים. פענוח הנוכחות המקראית מהווה אם כך חלק בלתי נפרד מהליך הקריאה. האם וכיצד ניתן להעביר נוכחות מורכבת זו במלאכת התרגום? השאלה נידונה בפרק זה תוך עיון בכמה משיריו של דן פגיס.

Les liens entre le divin et l’amour dans la culture hébraïque sont anciens, ce rapprochement s’est créé depuis la poésie liturgique qui s’est développée à partir du ier siècle de l’ère chrétienne, après la destruction du Temple de Jérusalem. Outre la poésie liturgique, nous nous intéressons ici à la poétesse Zelda, femme de foi issue d’une famille hassidique, qui unit dans son œuvre à la fois le lyrisme religieux et sa propre interprétation de l’amour. The links between the divine and the love in the Hebrew culture are old, this rapprochement was created since the liturgical poetry which developed from the 1st century of the Christian era, after the destruction of the Temple of Jerusalem. In addition to liturgical poetry, we are interested here in the poetess Zelda, a woman of faith from a Hasidic family, who combines in her work religious lyricism and his personal interpretation of love. תקציר: הקשר בין האלוהות והאהבה הינו עתיק יומין בספרות העברית, הוא קיים כבר בפיוט הליטורגי שהתפתח לאחר חורבן הבית, החל מן המאה הרביעית לספירה. בפרק זה נעסוק, בנוסף לשירת האהבה הליטורגית, בעיקר במשוררת זלדה, שומרת מצוות ובת למשפחת חסידים ידועה, המשלבת בשירתה הלירית תחושות דתיות מעמיקות וחוויות אינטימיות ואישיות של אהבה.

En suivant l’histoire depuis le xe siècle, nous pouvons tracer une carte des principaux centres culturels des diasporas juives où s’est créée une rencontre particulière et enrichissante entre le noyau juif hébraïsant, la langue vernaculaire du pays et la culture environnante : l’Espagne, la Rhénanie et l’Irak à l’époque médiévale, l’Italie de la Renaissance, l’Allemagne, la Pologne et la Russie plus récemment. C’est ainsi que le sonnet, depuis le xiiie siècle, fit son entrée dans la poésie hébraïque. Léa Goldberg, au xxe siècle, est la meilleure représentante de cette tendance qui mêle à une structure formelle européenne les problématiques personnelles de sa génération israélienne. Following the history since the tenth century, we can draw a map of the main cultural centers of the Jewish diasporas where a special and enriching encounter between the Hebrew Jewish core, the vernacular language of the country and the surrounding culture was created: Spain, the Rhineland and Iraq in medieval times, Renaissance Italy, Germany, Poland and Russia more recently. Thus, the sonnet, since the thirteenth century, made its entry into Hebrew poetry. Lea Goldberg, in the twentieth century, is the best representative of this trend that mixes with a formal ancient European structure the personal issues of his Israeli generation. תקציר: מאז המאה העשירית ניתן לשרטט מפה של של הקהילות היהודיות החשובות ברחבי הגולה בהן נוצר מיפגש משולש ויוצא דופן בין התרבות היהודית והעברית, שפת המקום והתרבות השלטת. יש לציין מיפגש מיוחד מסוג זה בספרד של ימי הביניים כמו גם בקהילות אשכנז ובעירק, באיטליה בתקופת הרנסנס או בגרמניה, פולין ורוסיה בזמנים המודרניים. הסונטה, תבנית שירית מיוחדת במינה שמקורה באיטליה, קיימת בשירה העברית למן המאה ה-13. במחצית המאה ה-20 היתה זו לאה גולדברג שנתנה ביטוי לליריזם אישי ומודרני בתבנית פואטית אירופאית, מורכבת ועתיקת יומין.

This thesis engages with the relationship between national identity, security-based narratives, and foreign policy. It focuses on the 1982 Lebanon War as the most controversial in Israel's history because it violated the Israeli societal norm of only fighting wars of self-defence (when there is no alternative to war). Through an examination of Israeli films about the 1982 war – Ricochets, Time for Cherries, Cup Final, Waltz with Bashir and Lebanon – this thesis studies the identity crisis experienced by Israelis after the invasion of Lebanon and the coping mechanisms that helped Israeli society reconcile the war with the security-based narratives that inform collective identity in Israel., Cette thèse a pour objet la relation entre l’identité nationale, les récits sécuritaires et la politique étrangère. Elle se base sur la Guerre du Liban de 1982 en tant que guerre la plus controversée des guerres israéliennes en raison de sa contradiction avec la norme israélienne de seulement mener des guerres de légitime défense (à savoir lorsqu'il n'y a aucun autre recours que la guerre). À travers un examen des films israéliens qui traitent de la guerre de 1982 – Ricochets, Time for Cherries, Cup Final, Waltz with Bashir et Lebanon – cette thèse discute de la crise identitaire vécue par les Israéliens à la suite de l'invasion du Liban et s’intéresse aux stratégies d'adaptation qui ont aidé la société israélienne à réconcilier la guerre avec les récits sécuritaires qui font partie de la construction de l'identité collective israélienne.